לחמי. אלו אמורים (ספרי), כי גם הבשר יקרא לחם, כמו לחמם כגללים (צפני' א'), וכן כי לחמם לנפשם (הושע ט'), ובשמות רבה א"ר לוי בערביא קורין לבשר לחמי (עי' ערוך ערך לחם) ויו"ד במלת לחמי כיו"ד בית תפלתי, ר"ל המיוחד להתפלל בו אלי, כן לחמי בשר המיוחד להתקדש אלי, וראוי לתרגמו (דאס מיר געווייהעטע פלייש), והמתרגמו (מיינע שפייזע) לא יפה דבר כלפי מעלה:
את הכבש אחד. ארז"ל (מגלה כ"ח) אם נאמר הכבש למה נאמר אחד, אחד המיוחד שבעדרו, ע"כ. הכוונה על ששינה הכתוב בלשונו לומר הכבש בה"א ואחד בלא ה"א, ובאמת שניהם ראויים בה"א כמ"ש בתצוה, דוגמה לזה נאמר (ש"א א') שם אחת חנה ושם השנית פנינה, דמן הראוי לומר שם האחת, כמנהג הלשון בכל המקרא שם האחד אלדד ושם השני מידד (לעיל י"א), שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ואמר שם אחת בלא ה"א בראש לחלק ההצטרפות שביניהם, ולהורות שהיא היתה החשובה ומיוחדת בנשיו, כי את חנה אהב; ובזה מתבארים דברי רש"י התמוהים שבמס' מנחות (ד' נ') שאמרו אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר (ע"ש שנפלה הה"א בדפוס בטעות, וע"ש בהעתקת הר"ע ברטנורא), וכוונתו מבוארת שבנפול הה"א נתחלק ההצטרפות שבינותם, וע' במאזנים להראב"ע עיקר ההבדל שבין שתי הלשונות (רוו"ה). ועל יסוד זה ישמשו רבותינו גם בדרך שיחתם מלת אחת לענין הפלגה, אמרו (מנחות י"ח) והיה חביב לו ביותר עד לאחת, ומלת מאד שהוא בעברי מלת הפלגה יתרגמהו הארמי במלת לחדא. ע"ש בתוס':
ונסכו רביעית ההין. לרבותינו (יומא ל"ד) הך קרא בתמיד של ערבית כתיב פירש"י דהאחד של ערבית דהא מני' סליק דכתיב לעיל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה וגו' עולת תמיד וגו' ונסכו רביעית ההין. וילמד של שחרית משל ערבית מה זה טעון נסכים אף זה טעון נסכים, ע"כ. והוא תמוה דהא מקרא מפורש לפנינו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה, הרי מבואר דעיקר נסכים בשל שחרית כתיב, וקרא גופי' תלה ערבית בשל שחרית. והרב בחתם סופר (ח' או"ח סי' ט') הביא בשם ס' יד אלי' דכבר נתקשו רבנן קשישאי בקושי' זו, ולא מצאו יישוב נכון. והוא ז"ל אמר, דקרא ועשירית האיפה אשל שחרית קאי, במה שכתוב את הכבש אחד תעשה בבקר, ואגב גררא כתב שם ואת הכבש השני וגו', וא"כ בדשחרית עסק ובא ומסיים ועשירית האיפה וגו', נמצא מנחה עיקרה בבוקר נאמר ואח"כ אתי סכינא חריפא ומפסקא עולת תמיד העשוי' בהר סיני וגו' והדר אמר ונסכו רביעית ההין וגו' וזה אדסמוך לי' לאחריו קאי שהוא ואת הכבש השני, א"כ המנחה עיקרה בשחרית ונסך היין עיקרה בערבית ואדסמוך לי' לאחריו קאי והשתא מה דכתיב כמנחת הבוקר וכנסכו ר"ל כמנחת סלת של בוקר, וכנסכו של עצמו, שניהם יעשה לריח ניחח. ובזה יובן דבפ' תצוה בעולת סיני כתיב במנחת הבקר וכנסכה, במפיק ה"א דשם ליכא הפסק בין מנחת סלת לונסכו רביעית, א"כ תרווייהו אדשחרית קאי' וכי אמר אחר כך ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה, ר"ל נסכה של מנחת הבוקר דמנחה הוא לשון נקבה ועלי' קאי כנסכה שהרי כבר הזכיר נסכי בוקר בריש הפרשה, משא"כ כאן בתמיד דפ' פינחס, עכ"ד. פירושו דלרבנן רק קרא דונסכו בשל ערבית, וקרא דועשירית האיפה בשל שחרית, דלא כפירש"י, מסתבר כדבריו, מדמפסיק בין עשירית האיפה לונסכו במילתא אחריתי ועוד מדמוסיף קרא בונסכו מלות לכבש האחד דמיותר הוא לגמרי, מזה משמע דקרא ונסכו אינו מדבר מאותו כבש דאיירי בי' קרא דועשירית האיפה, דזה בשל שחרית וזה בשל ערבית, אמנם פירושו בקרא דמנחת הבוקר וכנסכו אינו נכון לדעתי לחלק כנסכו ממנחה דזה בבוקר' וכנסכו בערבית, דודאי כנסכו דומי' דמנחת ושניהם של בוקר, כי דרך הלשון שלא יבואו שני נסמכים על סומך אחד, לא יאמר מרכבות וחיל פרעה, כ"א מרכבות פרעה וחילו, יאמר מעשה איש ופקדתו לא מעשה ופקדת איש, דרכי איש ומעלליו לא דרכי ומעללי איש, יאמר מחשבות אדם ותחבולותיו לא מחשבות ותחבולות איש, וכן אור ישראל וקדושו, מלך ישראל וגואלו, וכן בכ"מ כששנים נסמכים על סומך אחד, יבוא הראשון בנסמך והשני בכנוי' הכי נמי כמנחת הבוקר וכנסכו, שניהם נסמכים אל בוקר ובא השני בכנוי, וטעמו כנסך הבוקר, וכי תימא א"כ מה קאמרי רבנן ילמד שחרית מערבית, הא נסך הבוקר מבואר בקרא, דאין זה כלום, דמי יכריחנו לפרש כנסכו על נסך היין, דילמא כנסך השמן שהוא יציקת השמן ובלילתו במנחת סלת, וכבר מצאנו לשון זה במנחת עומר (אמור כ"ג י"ג) ונסכה יין רביעית ההין, דאמרי' עלה (מנחות פ"ט ב') כתיב ונסכה וקרי ונסכו, נסכו דמנחה (דהיינו שמן) כנסכו דיין (עתי"ט מנחות פ"ט מ"ד שסותר בזה דעת רש"ל דסבר דיציקת שמן לא אקרי נסך) דלשון יציקה ונסוך שניהם ענין שפיכה, ושפיר נופל לשון נסך על יציקת השמן בסולת המנחה, כי לשון נסך ישמש גם על הבלילה והתערובות, כמו מסכה יינה (משלי ט' ב') שהוא תערובת המשקה להעמידו על טעמו כראוי, וכן מסך בקרבה רוח עועים (ישעי' י"ט) נסך עליהם רוח תרדמה (שם כ"ט) ע"ש רש"י. ובמטמא ומדמע ומנסך לחד מ"ד מנסך היינו מערב, ובמנחה אמר קרא סלת בלולה בשמן, ושפיר נופל לשון נסך על יציקת השמן ובלילתו בסולת המנחה, וטעם כמנחת הבקר וכנסכו, כסולת המנחה של בוקר, וכיציקת השמן ובלילתו של בוקר, תעשה בכבש השני של בין הערבים. ובזה כמנחת הבקר וכנסכו הוא בעצמו מה דאמר קרא לעיל ועשירית האיפה סלת למנחה בלול בשמן כתית רביעית ההין, דמיירי בשל בוקר (כפירוש הרב בח"ס הנ"ל) א"כ לא הוזכר יין בשל שחרית, ושפיר קאמרי ילמד שחרית משל ערבית. ובזה מתיישב לנו הבדל הלשון שבכאן לפרשת תצוה (כ"ט מ"א) שם אמר כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה, וכאן לא אמר רק תעשה, כי שם בבקר מבואר בפירוש עשיית המנחה ונסוך היין, לכן אמר תעשה לה, דמלת לה משמעותו כל החיובים הנצרכים לעשות לעולה, אבל כאן דנסוך היין לא הוזכר לרבנן רק בשל ערבית, ובלשון כמנחת הבקר וכנסכו אין משמעותו רק עשיית המנחה בסלתה ויציקת השמן ובלילתו במנחה, וחסר נסוך היין דבקר, לא יוכל קרא לומר תעשה לה, דבזה עדיין לא נעשו כל החיובים הנצרכים לעולה שחסר נסוך היין הנלמד לרבנן משל ערבית. גם במה שאנו מפרשים כנסכו על יציקת השמן ובלילתו במנחת סלת, לא על נסוך היין, אנו מרויחים עוד, דלשון אשה ריח ניחוח לה' שאמר אחריו מוסב על שניהם, כי המנחה סלתה עם שמנה שניהם עולים לאשים, ואם נפרש כנסכו על נסוך היין, נצטרך לדחוק ולומר דלשון אשה וגו' אינו מוסב על כנסכו, כי היין אינו לאשים רק מתנסך ע"ג המזבח שיורד ממנו לשיתין:
נסך שכר. אם יהי' מלת שכר כאן שם למשקה, כמו יין ושכר אל תשת, הי' ראוי להזכירו ברישי' דקרא, כבפרשת אמור כ"ג י"ג ונסכה יין רביעית ההין, ולומר כאן ונסכו יין ושכר, ומדחברו עם מלת נסך יורה שהוא תאר הפעל ולהורות באיזה אופן יהי' הנסוך, כי שפיכת דבר הנוזל אל כלי מנוקב הוא בשני דרכים, הא' להשאיר הנקב פתוח, ובזה לא יתמלא הכלי כי מיד שבא אל תוכו מוצא מקום לצאת ממנו דרך הנקב. והב' לסתום הנקב עד שיתמלא הכלי על כל גדותיו ואח"כ פותחו ויזל המשקה דרך שם החוצה. ובנסוך היין בחרה תורה בדרך זה השני, דבשעה שמנסך היין ע"ג המזבח יהיו הנקבים סתומים ופקוקים עד שיתמלא המזבח תחלה מן היין ואח"כ פותחו ויורד לשיתין. ונסוך היין ויציקתו בדרך זה קרא הכתוב, נסך שכר, כלומר יציקה ושפיכה בדרך המרוה והמשביע את שותה יין (זאֶטטיגעכדען גוס פיללענדעס גיסען), כי השותה יין בלגימות דקות אין היין משביעו, כ"א כששותהו בלגמיות גסות שממלא גרונו אז הוא מרווה ומשביע את שותיו. וקרוב ללשון זה כוסי רויה (תהליה כ"ג) שפירושו כוס שהוא גדול ומלא כדי לרוות את הצמא. הכי פירשו רבותינו (סוכה מ"ט ב') בזמן שהנסכין ע"ג המזבח פוקקין הנקב שבראש המזבח שהנסכים יורדים בו לשיתין לקיים מה שנאמר הסך נסך שכר. דמשמע שכר לשון שתי' לשון שביעה לשון שכרות, דכי שבע אינש חמרא מגרוני' שבע, ויראה דלכוונה זו כתב רש"י (שם מ"ח ב') הנסכים מקלחין ויורדין תחת החוטמין ע"ג המזבח ובמזבח היה נקב וכו', ותמהו בתוס' שם עליו מנין לו זה שמחוטם הספלים מקלח ע"ג המזבח ומשם לשיתין דלמא מנקב הספלים יורדין לשיתין. ודעת רש"י דמטעם נסך שכר הי' יורד תחלה ע"ג המזבח. ולא ידעתי למה לא הזכיר הרמב"ם בחבורו מפקיקת הנקבים:
על עלת התמיד. מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים (ספרי), פי' דממלת על ידעי' דמוסף היום יבא אחר התמיד לא קדם אליו, ומדאמר עולת לשון יחיד ידענו דהמוסף קרב אחר אחת מן העולה והוא עולת הבקר, דאם אחר תמיד של בין הערבים הי"ל לומר עולות לשון רבים אחר שתיהן בא, אלא ש"מ שהוא בין שתי העולות, ולא ידעתי למה האריך הרא"ם כ"כ בפי' דברי הספרי, וכן בעל זרע אברהם העתיק דברי הרא"ם והגה"ה מבן המחבר שם, והדברים ברורים כפשטן, ולשון רש"י מגומגם קצת בזה. וכבר העיר עליהם הרא"ם:
לפר האחד לאיל האחד לכבש האחד. לא הזכיר כאן גם הסכום הכללי המתפשט לכל הפרטים כבשאר החגים ובפרט בחג הסכות (כ"ט י"ד ט"ו) כפר האחד לשלשה עשר פרים לאיל האחד לשני האילם לכבש האחד לארבעה עשר כבשים, והי' גם כאן ראוי לומר לשני הפרים לשבעת הכבשים. אבל סמך בזה עמ"ש בפרשת נסכים (שלח ט"ו י"ב) כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם (וזהו כוונת רש"י במ"ש כמשפט נסכי פר שכן הם כתובין בפ' נסכי'. והרא"ם לא הבין כן), והא דלא אמר סתם לפר לאיל לכבש, שהיינו יכולים לפרשו לכל פר לכל כבש, כבקרבנות אחרות, בלתי מלת אחד. נ"ל שבא להורות שאין מנין העולות מעכב, שאם לא מצא אלא ששה כבשים מקריבין ששה, ואפי' לא מצא אלא אחד מקריב אחד, בין בר"ח בין בימי המועדות כלם, (ערמב"ם ספ"ח מתמידין) לכן הוסיף מלת אחד:
לחדשי השנה. מלת לחדשי לדעת רז"ל אינו מענין חדש בחדשו אשר על זמן תקופת הירח סבוב שלם (מאָנאטע), דא"כ מאמר לחדשי השנה נוסף לגמרי, כמו שלא אמר כ"א עולת שבת בשבתו, ועוד דא"כ הי' יותר ראוי לומר לחדשי כל השנים, אבל הוא מענין חדש ימינו כקדם, שהוא הפך הישן בשיבת הדבר להיות כבתחלת הויתו (נייא), והמכוון שעולת התמידין שנלקחו ממעות התרומה הנגבית בשנה זו אין מקריבין אותן בשנה שלאחרי' כי בכל שנה ושנה צריכים להקריב התמידין ממעות התרומה החדשה כבימי המדבר בר"ח ניסן, כמשרז"ל בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה החדשה, ואמר הכתוב בהקמת המשכן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, וז"ש רז"ל (ר"ה ז') לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה:
בשבועתיכם. אונקלס ויב"ע תרגמו בעצרתיכון, וטעמו בל"א (רעליגיאָנספעסט), ואם נתרגמו כפי המורגל (וואָכען- פעסט) אין בו טעם וכוונה כלל, ועמ"ש מזה בס"פ ראה:
שבעה כבשים. אמנם בכבשים הבאים עם שתי לחמי עצרת אמר (אמור כ"ג י"ח) שבעת כבשים בתי"ו. ונ"ל טעמו, כי הבאים עם לחמי עצרת, אף שאין מין אחד מעכב על מין חברו, מ"מ בכל מין ומין מעכב מספרו (עתי"ט פ"ד דמנחות מ"ב), לכן אמר שם שבעת בתי"ו הסמיכות, להורות על התאחדות והצטרפות, כי מספר השבעה מעכב בו, אמנם כאן במוספי החג שאין מנינו מעכב עליו, בא שבעה כבנפרד, להורות על ההתחלקות והתפרדות, כי כל אחד בפ"ע, ואם לא נמצא כל מנינו הראוי מקריב את מה שבידו:
